שמות פרק ב'

מאת: הרב איתי הלוי

פש(ו)ט הפרק:
איש חשוב ושמו עמרם, מראשי שבט לוי, לוקח לאישה את

יוכבד בת שבטו. הגמ' [סוטה יב.] מגלה לנו שאותם עמרם ויוכבד כבר היו נשואים בעבר אלא שבעקבות הגזירה להשליך את הבנים ליאור החליט עמרם לפרוש מאשתו ולא להוליד יותר ילדים. בתם הבכורה של עמרם ויוכבד, מרים, משדלת את אביה לשאת מחדש את אמה כדי להמשיך ולבנות את הדור הבא על אף הסכנה שבדבר. עמרם מסכים, נושא את יוכבד מחדש וכעבור זמן נולד להם בן. כבר מלידתו של הילד ניכר כי יש בו משהו מיוחד. חז"ל אף מתארים כי בלידתו נתמלא הבית כולו אורה. בתחילה מחביאה יוכבד את בנה הקטן מאימת הבלשים המצריים המנסים לאכוף את גזירת פרעה. לאחר שלושה חודשים מבינה יוכבד שלא תוכל יותר להסתיר את הילד ולכן היא מחליטה להכין לו תיבה מיוחדת ולהשיטו בתוכה על מימי היאור. זמן קצר לאחר מכן יורדת בתו של פרעה לרחוץ ביאור עם נערותיה. היא מוצאת בין קני הסוף את התיבה ובתוכה ילד קטן בוכה. היא מבינה שזהו ילד יהודי, מרחמת עליו ומנסה להרגיעו, אך ללא הצלחה. אחותו הגדולה של הילד, מרים, שעומדת כל העת להשגיח בנעשה, מציעה לבת פרעה לקרוא לאישה יהודייה שתיניק את הילד ותרגיע אותו. בת פרעה מסכימה ומרים רצה לקרוא ליוכבד. בפלאי ההשגחה מקבלת יוכבד את בנה בחזרה ומגדלת אותו עד גמילתו מחלב. עכשיו מוכרחה יוכבד להחזיר את הילד לבת פרעה, שבוחרת לו את השם 'משה' על שם משייתו מן המים. כך גדל לו משה הנער העברי בארמונו של פרעה הרשע, בבית זר המנוכר לאמונתו ולתרבותו. על אף הסביבה המנוכרת משה אינו שוכח את זהותו היהודית, והוא דואג ומתעניין כל העת בשלומם של בני ישראל. הוא יוצא אל אחיו היהודים ומעודד את רוחם בשעת עבודתם הקשה. יום אחד רואה משה מחזה קשה; איש מצרי מכה באכזריות נוראה איש עברי מאחיו. משה הצעיר מחליט לעשות מעשה, הוא מכה את המצרי מכת מוות וטומן אותו בחול. ביום למחרת הוא יוצא שוב ורואה שני אנשים יהודים מתקוטטים. כשהוא מזהה שאחד מהם עומד להכות את חברו הוא נוזף בו קשות. הננזף מגיב בחריפות ואומר למשה 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי'? משה נבהל ומבין שמעשהו מיום אתמול נתגלה. הוא מחליט לברוח למדין מפני פרעה, המבקש להורגו, ומגיע לבאר המים המקומית. לבאר מגיעות שבע בנותיו של יתרו כהן מדין כדי לשאוב מים ולהשקות את הצאן. מיד אחריהן מגיעים רועים מקומיים שמנסים לגרש את הבנות ולשאוב מים לפניהן. משה מתקומם כנגד העוול שנעשה להן והוא קם, מצילן מיד הרועים ומאפשר להם לשאוב מים ראשונות. יתרו שומע על החסד העצום שעשה משה עם בנותיו וקורא לו לביתו לאכול ולנוח. אישיותו המיוחדת של משה מוצאת חן בעיני יתרו והוא נותן לו את ציפורה בתו לאישה. למשה וציפורה נולד בן ראשון ושמו 'גרשם', על שם תחושת הגירות והזרות שחש משה אי שם בארץ נוכריה.

מעמיקים מבט:
פרק זה עוסק בעיקר בדמותו המופלאה של משה, המנהיג הראשון של האומה הישראלית. כבר מילדותו ניחן משה בחוש מוסרי מפותח מאוד. הוא אינו מתנחם בעובדה שהוא עצמו משוחרר מן השעבוד הקשה, אלא הוא מוטרד מאוד ממצבם הכללי של בני ישראל. הוא מלא אכפתיות ונכונות לעזור להם בכל דרך כדי להקל ולו במשהו על סבלם הגדול. הוא מתעניין כל העת בשלומם ומוכן להתמסר בפועל להגנתם. כשמשה רואה את המצרי מתנכל ברשעות ליהודי הוא יודע מראש שהתערבותו והריגתו את המצרי עלולה לגבות ממנו מחיר יקר  עד כדי סיכון חייו. כל זה לא מונע ממנו לעשות את המעשה הנועז ללא היסוס. משה הצעיר מלא באהבת ישראל עד כדי מסירות נפש ממש.

לא רק לשלומם הפיזי של ישראל דואג משה רבינו אלא גם למצבם המוסרי. חורה לו מאוד כשהוא רואה שני אנשים עברים ניצים. חוש הצדק הבוער בקרבו לא מאפשר לו לשתוק כשהוא רואה שנאה ומדנים המתעוררים בבית ישראל פנימה. משה לוקח אחריות גם על צדקותם של ישראל ומוכיח ללא משוא פנים את הרשע הבא להכות את רעהו. גם כאן לא נרתע משה מן הביקורת שהוא עלול לספוג על מעשהו אלא מתמסר בכל לבו למען הופעת האמת והצדק בחברה הישראלית.

מידת החסד הנפלאה הממלאת את לבו של משה מתרחבת ומתפשטת גם למחוזות רחוקים יותר. אותה אכפתיות ודאגה שמגלה משה כלפי בני עמו מתגלה כפי מדתה גם כלפי בנות יתרו השייכות לעם זר. גם כאן משה רבינו קם ופועל, מתמסר ונאבק למען הופעת הצדק. הוא מגרש את הרועים הזרים על אף חוסר הנעימות שבדבר ועל אף היותם רבים ממנו. מתברר כאן שרצונו של משה להיטיב ולעזור אינו תוצאה של איזושהי התעוררות רגעית. בלבו של משה שוכן באופן קבוע חפץ אדיר להיטיב עם המציאות, לתקנה ולהשלימה.

תכונות אלה של משה רבינו מהוות את התשתית לבחירתו למנהיגם של ישראל בפרק הבא. על הפסוק 'וירא ה' כי סר לראות' [שמות ג ד] אומרים חז"ל [במדרש רבה פרשה ב'] שה' ראה עד כמה משה סר ויוצא ממקומו הפרטי כדי לראות בסבלם הכללי של ישראל ולכן החליט למנותו להיות הרועה הגדול והנאמן של ישראל. תכונות אלו, המאופיינות בחסד והתמסרות אין קץ למען הופעת הטוב, הן המהוות את הבסיס להנהגתו המופלאה של משה רבינו, רבן של כל ישראל לדורות עולם.פש(ו)ט הפרק:

איש חשוב ושמו עמרם, מראשי שבט לוי, לוקח לאישה את יוכבד בת שבטו. הגמ' [סוטה יב.] מגלה לנו שאותם עמרם ויוכבד כבר היו נשואים בעבר אלא שבעקבות הגזירה להשליך את הבנים ליאור החליט עמרם לפרוש מאשתו ולא להוליד יותר ילדים. בתם הבכורה של עמרם ויוכבד, מרים, משדלת את אביה לשאת מחדש את אמה כדי להמשיך ולבנות את הדור הבא על אף הסכנה שבדבר. עמרם מסכים, נושא את יוכבד מחדש וכעבור זמן נולד להם בן. כבר מלידתו של הילד ניכר כי יש בו משהו מיוחד. חז"ל אף מתארים כי בלידתו נתמלא הבית כולו אורה. בתחילה מחביאה יוכבד את בנה הקטן מאימת הבלשים המצריים המנסים לאכוף את גזירת פרעה. לאחר שלושה חודשים מבינה יוכבד שלא תוכל יותר להסתיר את הילד ולכן היא מחליטה להכין לו תיבה מיוחדת ולהשיטו בתוכה על מימי היאור. זמן קצר לאחר מכן יורדת בתו של פרעה לרחוץ ביאור עם נערותיה. היא מוצאת בין קני הסוף את התיבה ובתוכה ילד קטן בוכה. היא מבינה שזהו ילד יהודי, מרחמת עליו ומנסה להרגיעו, אך ללא הצלחה. אחותו הגדולה של הילד, מרים, שעומדת כל העת להשגיח בנעשה, מציעה לבת פרעה לקרוא לאישה יהודייה שתיניק את הילד ותרגיע אותו. בת פרעה מסכימה ומרים רצה לקרוא ליוכבד. בפלאי ההשגחה מקבלת יוכבד את בנה בחזרה ומגדלת אותו עד גמילתו מחלב. עכשיו מוכרחה יוכבד להחזיר את הילד לבת פרעה, שבוחרת לו את השם 'משה' על שם משייתו מן המים. כך גדל לו משה הנער העברי בארמונו של פרעה הרשע, בבית זר המנוכר לאמונתו ולתרבותו. על אף הסביבה המנוכרת משה אינו שוכח את זהותו היהודית, והוא דואג ומתעניין כל העת בשלומם של בני ישראל. הוא יוצא אל אחיו היהודים ומעודד את רוחם בשעת עבודתם הקשה. יום אחד רואה משה מחזה קשה; איש מצרי מכה באכזריות נוראה איש עברי מאחיו. משה הצעיר מחליט לעשות מעשה, הוא מכה את המצרי מכת מוות וטומן אותו בחול. ביום למחרת הוא יוצא שוב ורואה שני אנשים יהודים מתקוטטים. כשהוא מזהה שאחד מהם עומד להכות את חברו הוא נוזף בו קשות. הננזף מגיב בחריפות ואומר למשה 'מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי'? משה נבהל ומבין שמעשהו מיום אתמול נתגלה. הוא מחליט לברוח למדין מפני פרעה, המבקש להורגו, ומגיע לבאר המים המקומית. לבאר מגיעות שבע בנותיו של יתרו כהן מדין כדי לשאוב מים ולהשקות את הצאן. מיד אחריהן מגיעים רועים מקומיים שמנסים לגרש את הבנות ולשאוב מים לפניהן. משה מתקומם כנגד העוול שנעשה להן והוא קם, מצילן מיד הרועים ומאפשר להם לשאוב מים ראשונות. יתרו שומע על החסד העצום שעשה משה עם בנותיו וקורא לו לביתו לאכול ולנוח. אישיותו המיוחדת של משה מוצאת חן בעיני יתרו והוא נותן לו את ציפורה בתו לאישה. למשה וציפורה נולד בן ראשון ושמו 'גרשם', על שם תחושת הגירות והזרות שחש משה אי שם בארץ נוכריה.

מעמיקים מבט:

פרק זה עוסק בעיקר בדמותו המופלאה של משה, המנהיג הראשון של האומה הישראלית. כבר מילדותו ניחן משה בחוש מוסרי מפותח מאוד. הוא אינו מתנחם בעובדה שהוא עצמו משוחרר מן השעבוד הקשה, אלא הוא מוטרד מאוד ממצבם הכללי של בני ישראל. הוא מלא אכפתיות ונכונות לעזור להם בכל דרך כדי להקל ולו במשהו על סבלם הגדול. הוא מתעניין כל העת בשלומם ומוכן להתמסר בפועל להגנתם. כשמשה רואה את המצרי מתנכל ברשעות ליהודי הוא יודע מראש שהתערבותו והריגתו את המצרי עלולה לגבות ממנו מחיר יקר  עד כדי סיכון חייו. כל זה לא מונע ממנו לעשות את המעשה הנועז ללא היסוס. משה הצעיר מלא באהבת ישראל עד כדי מסירות נפש ממש.

לא רק לשלומם הפיזי של ישראל דואג משה רבינו אלא גם למצבם המוסרי. חורה לו מאוד כשהוא רואה שני אנשים עברים ניצים. חוש הצדק הבוער בקרבו לא מאפשר לו לשתוק כשהוא רואה שנאה ומדנים המתעוררים בבית ישראל פנימה. משה לוקח אחריות גם על צדקותם של ישראל ומוכיח ללא משוא פנים את הרשע הבא להכות את רעהו. גם כאן לא נרתע משה מן הביקורת שהוא עלול לספוג על מעשהו אלא מתמסר בכל לבו למען הופעת האמת והצדק בחברה הישראלית.

מידת החסד הנפלאה הממלאת את לבו של משה מתרחבת ומתפשטת גם למחוזות רחוקים יותר. אותה אכפתיות ודאגה שמגלה משה כלפי בני עמו מתגלה כפי מדתה גם כלפי בנות יתרו השייכות לעם זר. גם כאן משה רבינו קם ופועל, מתמסר ונאבק למען הופעת הצדק. הוא מגרש את הרועים הזרים על אף חוסר הנעימות שבדבר ועל אף היותם רבים ממנו. מתברר כאן שרצונו של משה להיטיב ולעזור אינו תוצאה של איזושהי התעוררות רגעית. בלבו של משה שוכן באופן קבוע חפץ אדיר להיטיב עם המציאות, לתקנה ולהשלימה.

תכונות אלה של משה רבינו מהוות את התשתית לבחירתו למנהיגם של ישראל בפרק הבא. על הפסוק 'וירא ה' כי סר לראות' [שמות ג ד] אומרים חז"ל [במדרש רבה פרשה ב'] שה' ראה עד כמה משה סר ויוצא ממקומו הפרטי כדי לראות בסבלם הכללי של ישראל ולכן החליט למנותו להיות הרועה הגדול והנאמן של ישראל. תכונות אלו, המאופיינות בחסד והתמסרות אין קץ למען הופעת הטוב, הן המהוות את הבסיס להנהגתו המופלאה של משה רבינו, רבן של כל ישראל לדורות עולם.